הנה הגענו סוף סוף לאתיופיה! זה היה ספונטני , בעצם לא משהו מיוחד. הרבה שברי מידע על אגמי לבה, על מדבר, על כפרים, על אפריקה.
לא ידעתי כל-כך למה לצפות, מחכה שהפאזל יהיה שלם.
הגענו בהתחלה למקלה, שזו העיר השנייה בגודלה באתיופיה אחרי אדיס אבבה. הדבר הראשון שתפס את עיני היה הצבעים. זו מדינה ענייה, הרבה אנשים, במיוחד בכפרים, נאבקים על גרגיר אוכל, לגימה של מים או גוש מתכת בצורת מטבע. אבל הם כל-כך צבעוניים, ומאושרים. הסתובבנו בשוק וזה היה יפהפה, צבע עורם שחום וכהה והבגדים שלהם בצבעים אינספור, ככה התרבות שלהם. בארץ כולם הולכים עם בגדים אפורים וחיוורים, אבל באתיופיה הנשים לובשות שמלות עם צבעים עזים וחזקים ושמחים ויפים.
בשווקים ישנן מלאכות שכבר לא רואים היום בעולם המערבי, מי היה מאמין שאיש אחד עבודתו היא להרים את הידיים לסירוגין עם שקית בד בשביל לקיים את האש- מפוח, וחברו מחמם ברזלים ודופק עליהם עם ברזל אחר בעודו חם כדי להשחיז ולתת צורה, את הכלי הזה מחברים לחתיכת עץ שבחור אחר גילף בידיים חשופות והופ- הנה סכין.בכפרים ובצידי הדרך ילדים קטנים רצים ברגליים יחפות על הסלעים, מסתכלים עליך במבט מסכן ומסתכלים על הפה, הם רוצים אוכל. או שאומרים לך "ביר, ביר", ביר זה המטבע באתיופיה, הם רוצים כסף. הם צריכים כסף. חבל שילד קטן צריך כבר באופן אוטומטי להתחנן לתיירים.
בדנאקיל זה היה מדהים, כל יום במשך כמה שעות, כשבחוץ 45 מעלות, הם כורים מלח. יש כמה חבר'ה שעבודתם לחלץ גושי מלח מהקרקע, אחר-כך הם מעצבים את הגושים לצורת בלוקים ועוד כמה בחורים מעמיסים על הגמל. הם שותים בסך הכל בין ליטר לשניים ביום, זה מה שאני שותה בשעה כשאני נמצאת בג'יפ עם המזגן!
ומה יש שם לאכול? אינג'ירה! אינג'ירה לארוחת בוקר, אינג'ירה לארוחת צהריים ובשביל לגוון בערב שותים שייק אבוקדו עם גוייאבה או מנגו או פאפאיה.
בדנאקיל היינו ביום הראשון במדבר מלח עת ערב עם שקיעה.
מישורים אינסופיים של מלח שבגלל הפאטה מורגנה נראה מרחוק ממש כמו ים, ושיירות גמלים עוברות בו בטור מסודר עד בלי סוף. הגמלים עם הבלוקים של המלח שכרו בצהריים. הכל ביחד יוצר תמונה עוצרת נשימה, כמו אלו שמראים בנשיונל ג'יאוגרפיק. בערב הגענו לכפר הקטן בו אכלנו ארוחת ערב מאת השף שלנו שהזכיר כל ארוחה ששמו "שקה שקה דוט קום", על שם השקשוקה שמכין בארוחת בוקר.
עשינו סיבוב וכל המבטים ישר מופנים אליך, האדם הלבן. הילדים חמודים נותנים לנו כיף ואנחנו צוחקים ומחייכים יחד איתם. ישנו על מזרן המונח על מיטה העשויה מעץ וחבלים ולמחרת הגענו לאגמי הגפרית. אגמים חומציים בצבעים משגעים וככל שאתה מסתכל יותר אתה מאמין פחות שזה אמיתי!
באותו ערב ישנו בגסטהאוס נחמד והתקלחנו עם כלי מפח ודלי, זה היה כיף חיים! יום למחרת הגענו להר הגעש וזה כבר סיפור בפני עצמו…הר הגעש הפעיל בדנאקיל
אחרי נסיעה ארוכה בדרך יפהפייה אבל קצת מתישה ובלתי נגמרת, מגיעים לקאמפ בלב מדבר הדנאקיל, רק כמה בקתות וכמה ג'יפים. רוח נעימה ומזג אוויר חמים, יושבים על כיסאות נמוכים מתקפלים ומאובקים. מרחוק על ההר כבר רואים את הפסגה מלאת האש האדומה והכתומה מלא בעשן.
מדברים, מקשקשים, מחליפים חוויות עם הקבוצה.
שמים בתיק כמה בקבוקי מים, קרם הגנה, כובע, נייר טואלט וזהו זה.
נועלים נעלי הליכה, אוכלים מעט בקערת פלסטיק שנראה כאילו ניקו אותה עם חול, קצת עגבניות, שעועית ירוקה ותפוחי אדמה, אבל נזהרים לא לאכול הרבה שלא יעיק בהליכה.
גמרנו לאכול, ויאללה לדרך!
אמרו 9.5 קילומטרים של עלייה, התחלנו בשביל חולי ואז התחלנו לטפס על קרקע שכולה לבה ישנה שהפכה לבזלת, ממש אפשר היה לראות את הצורה שבה היא נזלה, כאילו הקפיאו אותה ברגע שזלגה במורד ההר. מטפסים ועלים וכבר הגיעה מזמן החשיכה, יש ירח כמעט מלא וכובים זוהרים. אור הירח מאפשר לוותר על הפנסים.

מטפסים ועוצרים ומחכים ושותים ומסתכלים על הפסגה הבוערת ועם כל צעד שמתקדמים ההתרגשות והציפייה מתעצמות בתוכך. העייפות מתגברת אבל האדרנלין גובר עליה ותחושה הולכת ואחרת מגיעה במקומה, בלי לשים לב הזמן חולף ואגמי הלבה שמופיעים בדמיון הולכים ומתהדקים עם המציאות.
הנה מגיעים אל סוף העלייה, לוע ההר קרוב מאי פעם, כעשר דקות הליכה, יש ירידה קצרצרה ותלולה ואז ההליכה אל אגמי הלבה.
המדריך הולך לבדוק ואומר לחכות, אני בינתיים כמעט ונרדמת אל מול נוף האש עם העשן. ואז המדריך מגיע ואומר ללכת בטור ובזהירות וההתרגשות קופצת מדרגה. מתחילים ללכת ועד מהרה מגלים שזו לבה טרייה מלפני חודשיים והיא פריכה, כל צעד שאתה דורך הלבה הקשה נשברת ומתפצפצת מתחת לרגליך, והיא דבר מדהים בפני עצמה, כשמאירים על חתיכת אבן כזו מהקרקע אפשר לראות את כל המינרלים שבה.
ואז פתאום רואים הצצה קטנה והלב והמחשבה מתפוצצים ממה שרואים, ואז גל של גפרית מגיע ומרחיק את כולם וממשיכים ללכת- המדריך אמר שיש מקום יותר טוב לראות את הלבה.
הולכים טיפ טיפה ומגיעים. ואז מסתכלים וזה משגע!! זה כמו למלא את כל הצוק בלבה מבעבעת, כזאת עצמה!! אתה נמצא 5 מטרים מלוע ההר ובעומק של עשרות מטרים יש לבה גועשת ומפלי לבה וזה עוצמתי ברמה שאי אפשר לתאר..
ישראלי אחד צעיר שהיה איתנו אמר: "עם יד על הלב זה הדבר הכי יפה שראיתי" ואז החבר שלו אמר: "לא צריך יד על הלב אנחנו מאמינים לך" והם לגמרי צודקים. אין ספק שזה היה משוגע. ממש כמו מבט אל פנים כדור הארץ. ואין ספק שזה הדבר הכי מדהים ויפה שראיתי.
אחרי שהתהפנטנו למראית עינינו, אספנו כמה אבני לבה טרייה בתיק וחזרנו חזרה לפסגת ההר, שם ישנו על מזרנים כארבע שעות ועוד בחשיכה קמנו עם הכוכבים שנשארו ערים כל הלילה, מבט אחרון מרחוק על הפסגה הבוערת וחזרה את כל הדרך למטה לפני שיתחמם. כשהגענו למטה עייפים אך מרוצים, צנחנו על הרצפה, חלצנו נעליים, אכלנו ארוחת בוקר וחזרה את כל הדרך הארוכה בג'יפ.
הגענו למעין אגם מלוח, נראה ממש כמו ים המלח, טבילה קטנטנה עד המתניים וישר בריצה למעיין המים המתוקים והחמים שהיה ליד.
להיטבל כל הגוף, להירגע ולצאת החוצה כדי להרגיש קצת בריזה.
פה מסתיים הטיול שלנו בנדאקיל, ללא ספק בלתי נשכח!!